איך לגרום לילדים להקשיב לי?

מדריך מעשי להורים בגיל הרך

"הם שומעים אותי מדברת והם מבינים הכל", אומרת לי אמא לשני בנים, "אבל הם מתעלמים. ועד שאני לא צועקת, הם לא קמים."
אחד התסכולים הכי גדולים של הורים שמגיעים אליי, הוא שהילדים לא מקשיבים להם.

אנחנו רוצים בית רגוע ונעים. אנחנו רוצים לשחק ולפעול ולהעסיק את עצמנו, עם הילדים ולצידם.
אבל לפעמים התחושה היא, שאנחנו במאבק מתמשך מרגע שפותחים את העיניים וצריכים להתארגן לגנים ולבית הספר.
לאורך הבוקר ובשעות אחר הצהריים, אנחנו בכאוס של בקשות, התעלמויות וכעסים.

כדי לעשות את הדרך הזו פחות סוערת, אנחנו צריכים להבין מה מניע את הילדים, ואיך לדייק את הפנייה שלנו אליהם, כדי שהמוטיבציה שלהם לשתף פעולה איתנו ולהקשיב, תעלה.
אז בואו נעשה סדר בדברים.

למה הילדים לא מקשיבים כשאומרים כל דבר 100 פעם?

כשאנחנו חוזרים על בקשה פעם, פעמיים ועשר פעמים, אנחנו בעצם מייצרים "רעשי רקע".
הילדים בגיל הרך לומדים מהר מאוד את הדפוסים שלנו: אם אמא אומרת משהו בפעם הראשונה והשנייה ולא באמת עוצרת לבדוק מה קורה, הם מבינים שהבקשה תהפוך לרצינית רק בפעם העשירית, כשהכעס יגיע.
הם מבינים שאמא לא רצינית, עד שהיא לא צועקת.

מעבר לזה, צריך לזכור שלרוב, הקשב של הילדים ממוקד לחלוטין במה שהם עושים באותו רגע.
כשאת קוראת להם מהמטבח בזמן שהם שקועים במשחק, הם לא תמיד "מסננים" אותך בכוונה. הם פשוט לא פנויים קוגניטיבית ורגשית לקלוט את המסר שלך.

מה לעשות כשהילדים מתעלמים ממה שביקשתי?

כשעולה התנהגות מאתגרת שמביאה אותנו לקצה והילד פשוט מתעלם, הצעד הראשון הוא לעצור את הרצף ולא להמשיך לקרוא מרחוק. כל עוד שנקרא לילדים מרחוק, ואפילו בכעס, האפקט של זה יהיה מינימלי.
לכן, חשוב להתקרב עד לילד, לשים יד על הכתף או להיות בקשר עין איתו, ושם להגיד את המסר. מה את רוצה שיקרה? תגידי לו כשאת נמצאת שם איתו.

כשאנחנו בנוכחות וקירבה אל הילד, אנחנו מביאים אותו להקשבה.
גם כאן, יכול להיות שהוא ממוקד במשהו אחר או פשוט לא רוצה להיכנס למקלחת. ולכן, חשוב גם שנשקף לילדים את מה שאנחנו רואים: "אני רואה שאתה ממש שקוע בבנייה במגדל, אבל סיימנו להיום, ועכשיו הזמן להיכנס למקלחת. המגדל יחכה לבוקר".
השילוב של קירבה פיזית ומתן לגיטימציה לתחושות של הילד, יביאו לרוב לשיתוף פעולה.

איך לנסח את עצמי כדי לגרום לילדים להקשיב לי?

לדרך שבה נבחר לנסח את הבקשה שלנו מהילד, יש השפעה עצומה.
ככלל, תמיד עדיף לומר לילד מה כן לעשות, במקום מה לא לעשות.
המוח של ילד צעיר מתקשה לעבד הוראות בשלילה (הנחיה כמו "אל תרוץ" דורשת ממנו קודם לדמיין ריצה ואז לעצור אותה, בעוד שההנחייה "תלך לאט" נותנת לו הנחיה ברורה ומיידית).

מיכל, אמא ליעלי (בת 3.5), הגיעה אליי מתוסכלת. בכל ערב, לקראת ההתארגנות לשינה, היא הייתה מוצאת את עצמה צועקת: "יעלי, את לא ממשיכה לשחק עכשיו! לא, אל תוציאי עוד משחקים! זה לא הזמן לרוץ בבית!". ויעלי הייתה ממשיכה.
זה מה שהיא הכירה וזה עבד לה: איזה כיף שאמא רודפת אחריי בבית 🙂

כשישבנו יחד, הצעתי למיכל לשנות את הניסוח למדויק יותר וחיובי.
במקום לצעוק מרחוק "אל תפזרי את המשחקים", היא ניגשה ליעלי לגובה העיניים ואמרה: "יעלי, עכשיו אוספים את כל הבובות. את רוצה שאני אאסוף את אלו הרחוקות ואת תאספי כאן את מה שנמצא לידך?"

השינוי היה מיידי אבל זה לא קסם. זה הגיון והתאמה לגיל של הילדה.
במקום לפגוש איסור שמעורר התנגדות, יעלי קיבלה משימה ברורה עם בחירה קטנה שהעניקה לה תחושת שליטה. ההתארגנות הפכה ממאבק למשחק קצר של שיתוף פעולה.

איך לדרוש מהילדים בלי לצעוק עליהם?

צעקות הן בדרך כלל סימן לכך שאנחנו מרגישים חסרי אונים.
אנחנו רוצים להחזיר את הסמכות ההורית, אבל כשאנחנו עושים את זה מתוך לחץ, זה מחמיר את התנהגות הילדים.
בואו נעשה את זה אחרת, מתוך מקום של מנהיגות והובלה.

כדי לדרוש בלי לצעוק, אנחנו צריכים להשתמש בטון נחוש, רגוע וברור.
דווקא כשאנחנו מדברים בשקט ובביטחון, הילד מרגיש שיש על מי לסמוך. הוא רואה שאנחנו לא נבהלים, לא יוצאים מאיזון, ולכן קל יותר לסמוך עלינו.

גם כשהילד מתקשה לשתף פעולה ומתנגד, אנחנו כהורים מחזיקים את הגבול הברור, ולצד זה גם מכילים את הקושי של הילד. מבינים אותו. אמפתיים אליו ושומרים על רגישות.

* אפשר לראות התייחסות נוספת שלי במדריך: מאבקי כוח וטנטרומים

איזו הכנה מוקדמת כדאי לעשות עוד לפני שמבקשים משהו?

כדי שכל התהליך יהיה פחות סוער, אנחנו צריכים להגיע מוכנים.
הכנה מוקדמת שלנו ושל הילד תעזור לנו לגייס שיתוף פעולה והתקשורת בינינו לילדים שלנו, תישאר נעימה, חיובית ויעילה.

ראשית, עלינו להיות פנויים.
כשאת שוטפת כלים או קוראת ספר וזורקת לחלל האוויר :"יאללה. תסדרו את החדר. נגמר היום!", הם מבינים שאת לא רצינית.
אבל אם סיימת את החלק שלך, ואת בנוכחות פיזית מול הילדים ואומרת את אותו משפט, הם רואים שאת איתם. שאת מקפידה על מה שאמרת. שזה חשוב לך. אם את אומרת והולכת, גם הם יילכו. לא כי לא אכפת להם, אלא כי הם רואים שזה אפשרי. זה מקובל.

שנית, עלינו לעשות הטרמה גם לילדים. הם באמצע משחק כשאת מסתכלת על השעון וחושבת שתיכף הם צריכים כבר להיכנס למקלחת. הם לא יודעים את זה. חשוב שיידעו, כי זה עוזר להם להתארגן מנטלית. כן, גם בגיל שנתיים.
ולכן, תקפידי להכין אותם מראש עם משפט כמו: "בסוף הפרק נכבה את הטלוויזיה כי זה זמן למקלחת".

איך לשמור על הגבול גם ברגעי תסכול?

ברגעי תסכול, סביר להניח שיהיה בכי. וזה בסדר שיהיה בכי.

הבכי הוא הפורקן הרגשי הבריא של הילד מול גבול שאינו מוצא חן בעיניו.
הבכי במקומות האלו אומר: "אני לא מרוצה ממה שקורה פה"

התפקיד שלנו הוא לא למנוע את הבכי בכל מחיר, ולא לוותר על הגבול רק כדי להשיג שקט רגעי.
כשהבקשות והדרישות שלנו מותאמות לגיל הילדים, מדויקות למשפחה שלנו ולערכים שלנו, אנחנו יכולים לעמוד מאחוריהם בביטחון.
אנחנו נשארים עקביים, נוכחים, מחבקים ותומכים, לא נבהלים מרגשות סוערים, ושומרים על הגבול.

כשאת נשארת יציבה ומלאת ביטחון, לילד קל יותר לחזור לוויסות גם ברגעים קשים, והוא גם מבין שאפשר לסמוך עלייך. כשאנחנו מתפרקים או חוזרים בנו, שוברים לעצמנו את המילה, הלמידה של הילד תהיה באופן טבעי שאי אפשר לסמוך עלינו..

חשוב מאד- לזכור בסיום האירוע לחזק את הילדים.
גם אם היה קשה לסדר את החדר, להגיע לשולחן או להיכנס למקלחת, ברגע שעשו את זה, חשוב שיקבלו חיזוק חיובי, שיעזור להם לצאת מהחוויה בתחושה טובה.
התחושה הטובה הזו תעזור להם בפעם הבאה לשתף פעולה יותר בקלות.

מילה לסיום

מפעם לפעם אני פותחת דיון על הכתוב כאן במאמר, ומאפשרת להורים להתייעץ איתי.

הדיונים מתקיימים בקבוצה סגורה של אימהות הגיל הרך (יש גם כמה אבות) ואני מזמינה אותך להצטרף.
"הורות כחוויה חיובית" היא קבוצה שקטה בוואטסאפ, בה אני משתפת תובנות מעולמות החינוך וגידול הילדים, ומסייעת לקהילה שלי להפוך את שגרת הבית לרגועה יותר.

אלוית